הסיפור שלי
אי אפשר לומר שהורות אצלי זה כישרון טבעי.
כשקיבלתי את בתי הבכורה לידיי זו היתה הפעם הראשונה שהחזקתי תינוק רך.
אין לי אחים קטנים, לא שמרתי על אחייניות או בנות דודות, ולא עמד לרשותי
רקורד מפואר בשמרטפות.
הניסיון הכי קרוב שהיה לי להורות היה משמרות הלילה המבצעיות בצבא,
שפיתחו אצלי יכולת לתפקד גם ב 04:00.
תודו שזה שווה.
כשאני מסתכלת אחורה על השנה הראשונה שלי כאמא, בא לי לבכות ולצחוק,
ואני גם מתמלאת גאווה על כל ההתמודדויות שעברתי אז.
בעיקר בא לי לחבק את האמא הצעירה הזו שהרגישה מאוד לבד,
מבולבלת ועם תחושת אחריות גדולה על הכתפיים.
אני זוכרת שעוד בבית החולים הסתכלתי פתאום על אימהות סביבי אחרת.
הערצתי אותן.
זאת עם שני ילדים, זאת עם שלושה. להוריד את הכובע.
עד היום אני מעריצה אימהות וזוכרת את התחושה הזו.
עד היום כשמישהי יולדת לראשונה,
אני מברכת אותה "ברוכה הבאה לשבט".
לאחר חופשת הלידה הראשונה חזרתי ללימודי האקדמים כסטודנטית לחינוך.
היום מצחיק לספר שהסיבה שבחרתי במגמה 'חינוך לגיל הרך' היתה
כי זו הייתה המגמה עם הכי הרבה קורסי בחירה.
מאוד התאים לי כאמא טרייה לסדר מערכת שעות נוחה.
מי היה מאמין שההחלטה האימהית הזו עוד תהפוך לקריירה.
זכיתי להזדמנות פז.
הייתי אז סטודנטית שלומדת על התפתחות מוטורית, קוגניטיבית ורגשית של ילדים,
כשבבית יש לי 'דוגמנית' בת 7 חודשים שמדגימה לי את כל החומר.
כשבני השני נולד הייתי כבר אמא אחרת.
עם קצת יותר ניסיון וקצת יותר ידע יצאתי להרפתקה.
איתו התחלתי את התנסותי עם שגרת יום לתינוקות,
שכללה בעיקר סדר בארוחות ובשינה.
לנגד עיני קרה לא פחות מקסם.
הילד היה אוכל כל 3-4 שעות, ער שעה ונרדם לשעתיים.
כך כל היום,
כל יום.
המשמעות היתה שמהיום הראשון, כל שעה-שעתיים
היתה לי הפסקה של שעתיים.
היה לי זמן לעצמי. היה לי זמן לבת הבכורה ולבעלי.
יכולתי לנשום.
את ה'קסם' הזה ראיתי גם כשנולדו שתי הבנות אחריו,
וגם אצל חברות שהתיעצו איתי בנושא.
לאט לאט התבהרה לי המרכזיות של סדר יום ושינה אצל תינוקות,
ונולד בי הדרייב ללמוד את הנושא לעומק.
ב 2012 נפלה בחלקי הזדמנות פז שנייה.
קיבלתי את המפתחות להקים, לגנן ולנהל את מעון הילדים הקהילתי שלנו.
העבודה במעון היתה הסטז' הכי טוב שיכולתי לבקש.
זה דבר אחד ללמוד מספר או קורס על התפתחות ילדים,
וזה דבר אחר כשהילדים הם אלו שמלמדים אותך.
הרדמתי, האכלתי, שחקתי, הקראתי, צבעתי, קפצתי והתגלגלתי.
בשבע השנים שניהלתי וטיפלתי במעון,
עברו תחתי קרוב ל-100 ילדים בהם יצא לי לטפל באופן אישי.
הילדים המתוקים האלו לימדו אותי
מה הם צריכים כשהם לא מצליחים להירדם, או כשהם מפחדים לעשות קקי.
הם לימדו אותי מה עוזר להם לאכול מאכלים שהם לא כל כך אוהבים בהתחלה,
או איך להתגבר על פחדים שונים ומשונים.
השילוב של הידע שאיתו באתי מהאקדמיה והניסיון שקיבלתי מהעבודה עם הילדים,
בנו בי הבנה חדשה בחינוך וטיפול בילדים צעירים.
לאט לאט הפכתי להיות זאת שקוראים לה ל'מקרים הקשים'
בשינה, גמילה מחיתולים, אכילה והתנהגות,
במעון וגם בקהילה שנבנתה סביבו.
באותה עת, את הילדים הבנתי מעולה.
כשהייתי איתם אחד על אחד פתרנו את רוב הבעיות די בקלות,
אבל איך לעזור להורים שלהם באותן סוגיות - פשוט לא ידעתי.
הייתי אומרת לעצמי: "תנו לי את התינוקת הזו ליומיים שלושה,
ואני מחזירה אותה ישנה כמו בובה".
ההורים, לעומת זאת, היו אניגמה עבורי.
זה מה שדחף אותי ללכת ללמוד הנחיית הורים.
ב 2015 התחלתי ללמוד הנחיית קבוצות הורים אינטגרטיבית במכון 'באר אמונה'.
נחשפתי למגוון גישות ושיטות הנחייה בתחום המשפחתי,
עם תוספת קורטוב של הגישה ההתפתחותית מבוססת היקשרות של ד"ר גורדון ניופלד.
פירוט בנושא גישתי בעבודה עם הורים אפשר למצוא כאן.
פרט ללמידה על הנחיית הורים, זכיתי בשנים האלו ללמוד הרבה על עצמי ועל ההורות שלי,
וזה בלבד היה שווה כל רגע.
ב2019 חזרתי לבר אילן לתואר שני בהתפתחות הילד, בדגש על התערבות במסגרות
חינוכיות לגיל הרך. כיום אני תלמידת מחקר ומתעסקת בנושא סדר היום של תינוקות
במסגרות חינוכיות באופן אקדמי.
בשנים האחרונות אני עוסקת כמנחת הורים לזוגות ולקבוצות ומייעצת למסגרות חינוך.
בעבודתי אני משלבת בין ידע אקדמי בהתפתחות הילד, הכשרתי כמנחת הורים
והניסיון המעשי שלי עם הורים וילדים במסגרות חינוך.
אני מעבירה הרצאות, מדריכה הורים פרטנית ומעבירה סדנאות
בנושאי הורות, חינוך וטיפול בגיל הרך.
פונים אלי הורים טרוטי עיניים, וכאלו שמתמודדים עם תהליך גמילה שכשל.
גננות שמתקשות עם אחד הילדים או זקוקות לסיוע בעבודה מול ההורים והצוות.
תוכלו לקרוא על חוויות של אנשים שנעזרו בי כאן.
אם אתם הורים או אנשי חינוך שעובדים עם ילדים בגיל הרך ונתקלתם בקושי,
אני מזמינה אתכם להרים טלפון ולשמוע איך אני יכולה לעזור.
אשמח לעמוד לרשותכם,
שרון
