דברים שלמדתי בפילאטיס על גידול ילדים

סיימתי עכשיו שיעור פילאטיס ואני מהרהרת לעצמי, איך כל השיעור אני באי נוחות.

הגוף רוטן, מיילל ואני מייחלת לאות הסיום שמסמן חזרה לרווחה,

ועם זאת, אחרי השיעור אני מרגישה גבוהה יותר. מלאה יותר.

בטוב.

אני חושבת מה היה קורה אם הייתי יוצאת משיעור הפילאטיס אחרי 5 דקות של קושי.

איזו חווית רוממות ומסוגלות הייתי מפסידה

(מכירים את ההרגשה הזו אחרי אימון?)

הייתי נשארת עם חוויה של קושי וצמצום, ובעיקר לא הייתי רוצה להתנסות בזה שוב.

אף אחד לא רוצה לחזור על כישלון.

אז תהיתי לעצמי מה השאיר אותי בעצם בסבל יותר מ5 דקות, ונזכרתי בקול הפנימי הזה בתוכי שאמר: "הכל בסדר. את יכולה.

עוד קצת. מחר תראי שיהיה יותר קל",

והקול הזה החזיק אותי 45 דקות.

אני מסתכלת על כל אותם רגעים של אי נוחות שאנחנו דורשים מהילדים שלנו להיות בהם.

למשל עם תינוקות אלו הרגעים שאנחנו דורשים מהם להירדם עלינו אבל כשאמא יושבת, וכשהם גדלים יותר אז במיטה,

כשאבא רק ליד ומלטף.

עם ילדי הגן ובית הספר אלו הרגעים שצריך להתקלח כשעייפים, לא לאכול עוד מתוק כשהגוף ממש משתוקק.

להכין שיעורים מייגעים. ללכת לעוד יום משעמם בגן או בכיתה.

יש לנו לפעמים איזו ציפייה פנטזיונרית מהם שיחוו קושי ברצון ועם חיוך.

כמה קשה לנו לפגוש את הבכי, את הפנים המיוסרות, הלא מרוצות.

כמה הם היו צריכים איזה קול פנימי כזה שיגיד גם להם

'הכל בסדר. אתה יכול. עוד קצת. מחר יהיה יותר קל'.

אבל עוד אין להם את הקול הזה.

הוא ממש עכשיו מתהווה והוא מהדהד את מה שהם שומעים מבחוץ. אותנו.

והאמת היא שכדי שיתגבש בתוכם קול פנימי מחזק ותומך, הם צריכים שני דברים:

דבר ראשון לפגוש קושי וגם לשהות בו, והדבר השני שזה יהיה מלווה בהרבה תמיכה ואמון מאיתנו.

כי באמת שהכל בסדר. הם יכולים ומחר יהיה יותר קל.