"הי, נראה לי שהילד שלך מצהיב" - או מה למדתי מצמחי בית על גידול ילדים

אני חובבת צמחי בית. אני אוהבת את הקרבה הזו לטבע. עלים. ירוק.

מאז שאין כלב בחיי, הם גם הפכו לתחליף חיית מחמד עבורי. מה לעשות, מסתפקים במה שיש.

באחד מרגעי הקפה שלי מול עציץ פיקוס כינורי, חשבתי על זה שיש מה ללמוד מצמחי בית על

גידול ילדים. Here it goes.

כמו הרבה אנשים אחרים גם אני נהגתי לעבור ליד חנות צמחי בית, לקנות עציץ יפה פורח,

ולהניח אותו באיזו פינה דקורטיבית בבית. ואז אחרי שבוע-שבועיים הייתי שמה לב שמשהו

לא בסדר איתו; הפרחים נושרים, העלים מצהיבים, הגבעולים שמוטים, ובלית ברירה נאלצת

אחרי תקופה להיפרד מעוד ניסיון גידול לא מוצלח.

אחרי כמה ניסיונות כאלו, החלטתי שאני חייבת להבין מה העניין והתחלתי להתעמק קצת.

מצאתי ספר על גידול צמחי בית בספריה של סבא וסבתא, וגיליתי עולם שלם שלא הכרתי.

מסתבר שלצמחים יש מספר צרכים בסיסיים וקיומיים כדי לצמוח כהלכה כמו אור, השקיה

וסביבה בטוחה מרוח פרצים, מיובש ועוד. העניין הוא שכל אחד מהם צריך את זה במינונים שונים.

כל אחד מהם רגיש בצורה שונה, יש שיותר סבלניים לטעויות ויש שפחות.

זה צריך שמש ישירה, זה נפגע משמש ישירה. זה אוהב שמשקים אותו מלמעלה וזה אוהב שמשקים

אותו מלמטה, מהצלחת. כל צמח ומה שהוא צריך כדי להיות במיטבו.   

אבל אצל כולם כולל כולם, כאשר הם לא מקבלים את הצרכים הבסיסיים האלו, הם מתחילים לאותת –

הפרחים נושרים, העלים מצהיבים, הגבעולים נשמטים.

וזה לא שהעציץ הזה עושה לי דווקא, וזה לא שהוא שונא אותי (וזה לא שהוא לא מקבל את הסמכות שלי

כמגדלת צמחי בית). הוא פשוט מאותת כי חסר לו משהו שהוא צריך.

גישות שונות שזכיתי ללמוד בהנחיית הורים טוענות דבר דומה על הילדים שלנו.

לבן האנוש הצעיר ישנם צרכים רגשיים בסיסיים וקיומיים להם הוא זקוק כדי לגדול ולהתפתח במיטבו.

כל גישה קוראת לזה קצת אחרת. ההיקשרותיים יקראו לזה הצורך בהקשרות והצורך בהכוונה.

האדלריאנים יקראו לזה הצורך להרגיש אהוב, נחוץ ויכול.

אבל כולם בסופו של דבר מתייחסים למצב שבו בחוויה האישית של הילד הוא לא מקבל את מה

שהוא צריך, והוא מתחיל לאותת לנו על ידי כל מני התנהגויות לא ממש חמודות שלו -

חוסר שיתוף פעולה, רגרסיה, התפרצויות זעם, אתגרי גמילה או קשיי שינה.

בניגוד לצמחים, אין ספר או איזה ברקוד שאפשר לסרוק שיגיד מה הילד המסויים הזה צריך.

זה יכול להיות מאוד מתסכל לפעמים, כי מאיפה נדע מה בדיוק המינון שהילד צריך בכל עניין ודבר.

כאמא, אני בהחלט שותפה לתסכול, אבל מתנחמת שלפחות יש לעזרתנו את שלב האיתותים,

שתפקידם לעורר בנו את ההבנה ש'יוסטון ווי הב א פרובלם'.

כי זה לא שהילד הזה עושה לי דווקא, וזה לא שהוא שונא אותי (וזה לא שמשהו דפוק אצלו),

הוא פשוט מאותת שחסר לו דבר מה שהוא צריך.

זה יכול להיות משהו שהוא צריך בקשר איתי, משהו שהוא צריך בתחושת המסוגלות שלו,

משהו שחסר במינון ההכוונה ממני, או אולי משהו שקשור לחווית הבחירה שלו.

זה ממש על רגל אחת, אבל יכול להיות שאלו בדיוק המילים שהייתם צריכים כדי לחשב מסלול מחדש

ולעלות על דרך המלך. אבל אם אתם מוצאים את עצמכם במבוי סתום עם הילד או הילדה

זו סיבה ממש טובה לפנות להדרכת הורים.

כמנחת הורים אני מקבלת פניות של הורים על בעיית התנהגות. אבל אחרי כמה מפגשי היכרות,

כשאני משתפת את משל צמחי הבית, ההורים מתחילים לראות את ההתמודדות שלהם בעיניים חדשות.

מה שנראה קודם כ'בעיה' מתגלה כאיתות.

מכאן מתחיל המסע המשותף שלנו - להבין מה הילד באמת צריך, איך המשפחה כולה משתלבת בתמונה,

ואיך אפשר לענות על הצרכים האלה. זה תהליך עדין של ניסוי, התבוננות ושינוי, שבו אנחנו רואים

איך לאט לאט האיתותים נחלשים, חלקם פשוט נעלמים.

לפעמים כשאני משוחחת לראשונה בטלפון עם הורים והם מספרים לי על הקושי שיש להם עם הילד,

אני בלב אומרת להורה "הי, נראה לי שהילד שלך 'מצהיב'. בוא נגלה יחד למה".

בתמונה - הפינה האהובה עלי בבית. חדי העין יבחינו בפיקוס הכינורי ;)