מאז שאני זוכרת את עצמי, אני אוהבת כלבים. זה משהו שעבר אצלנו בגנים. אבא שלי גדל בבית עם כלבים, הוא גידל אותי ואת אחותי על סיפורי כלבים, חיינו עם כלבים וכשבגרנו לאחותי ולי לא היתה התלבטות – יהיה לנו כלב משלנו.
אחרי שיצאתי מהבית, שלוש שנים החזקתי בלי כלב, עד שיום אחד בישרתי לבעלי שזה כבר לא מספיק לי לראות את הכלב אצל ההורים, אני רוצה כלב משלי.
ביום שישי גשום, הגעתי רבע שעה לפני שסוגרים את המכלאה העירונית של לוד.
הווטרינרית הודיעה לי, שאימוץ לא יהיה היום כי תכף סוגרים, אבל היא הסכימה שאכנס להעיף מבט, ואראה אם יש מישהו שמוצא חן בעיני.
החוויה במכלאה היתה לא פשוטה. נכנסתי לצריף צר וארוך. כלובים משני הצדדים, ובהם 3-4 כלבים בכל כלוב. פסעתי לי באמצע. הגשם חלחל מהגגון והם כולם נובחים. את מי להציל?
התקדמתי לאט, מסתכלת ימינה-שמאלה, ואז ראיתי אותה. רועה גרמנית, יושבת ערנית, לא נובחת. כשהתקרבתי לכלוב היא התקרבה אלי מהצד השני בזנב מקושקש.
התכופפתי ואמרתי לה "אל תדאגי, ביום ראשון אני חוזרת לקחת אותך".
זה היה לפני 14 שנים. כך נכנסה סוניה לחיינו עד שבחנוכה האחרון נאלצתי, בלב כבד ורגשות מעורבים, להפרד ממנה. מי שלא חווה את זה לא יבין. זה לא 'רק כלב'.
אוגרים הם אולי 'רק אוגרים', ודגי זהב יכולים להיות 'רק דגי זהב', אבל סוניה לא היתה 'רק כלב'.
14 שנים טיילתי איתה, האכלתי אותה, קלחתי אותה, אילפתי אותה, אבל גם נשענתי עליה כשהיה לי קשה ללכת בכל הריון, והיו תקופות באימהות שהתנחמתי בכך שהיא היחידה שלא משנה כמה אתן מעצמי, גם כשזה מעט - זה מספיק לה. בשנה האחרונה, אפשר להוסיף לרשימה שגם סעדתי אותה.
אנחנו נוהגים בטעות לומר שאנחנו 'מגדלים כלבים', אבל האמת שהביטוי הזה אולי נכון רק בשנה הראשונה לחיי הכלב, כשהוא עוד בפועל גדל. אחרי התקופה הזו, מה שאנחנו בעצם עושים זה מטפלים בו ומאלפים אותו לעשות את מה שאנחנו רוצים. יהיה זה האילוף המתוחכם ביותר שתחשבו עליו (איתור סמים, חומרי נפץ, נעדרים), בסופו של דבר הכלב עושה את זה כי ככה אנחנו רוצים, והוא – רק רוצה לשמח אותנו ו/או לקבל צ'ופר.
ילדים לעומת זאת... טוב זה כבר משהו אחר, לא כך?
אני לא יודעת. יש ימים שאני בהחלט מרגישה שמה שאני עושה לא שונה בהרבה ממה שהייתי עושה עם סוניה. מאכילה, מלבישה, מסרקת, מקלחת ורוב הזמן פשוט רוצה שהם יעשו מה שאני אומרת.
להגיד את האמת, סוניה היתה יותר ממושמעת. אני בטוחה שאם היה לה תיק, היא היתה שמה אותו בחדר איך שהיא נכנסת הביתה, ולא משאירה אותו בכניסה לבית יום אחרי יום.
כך מצאתי את עצמי עם ארבעה ילדים וכלב מהרהרת בשאלה מה ההבדל בין לטפל במישהו לבין לגדל אותו.
אשתף אתכם במה שעלה לי.
לטפל במישהו זה לדאוג לו לארוחה מזינה ולבגדים חמים בחורף. זה לרדת לגינה, לבדוק כינים ולקחת לרופא כשחולים. זה לכבס חולצת בית ספר, להכין כריך עם מלפפון ולוודא שהם לא יותר מדי מול המחשב.
מה שעומד לנגד עיני זה מילים כמו 'נקי', 'בריא', 'מתוחזק היטב'.
ברוך השם שיש בילדים יצר בריא להתפתחות ולמידה, שבא לידי ביטוי בהתעקשות לעשות דברים לבד, אחרת יתכן שבגיל שש עוד הייתי נועלת להם נעלים. זה יותר מהר, יותר טוב ויותר נקי.
לגדל אותם זה כבר משהו אחר.
לגדל זה להביט עליה בת שמונה ובו בזמן לדמיין אותה בת 18 ובת 28, ולחשוב אילו כישורים היא תצטרך אי שם כבוגרת, ואיך אני יכולה לעזור לה לאט לאט לרכוש אותם. זה להרהר לעצמי איך אני יכולה כל יום, תוך כדי הטיפול היומיומי, לאפשר לה לתרגל שוב ושוב יכולות חשובות כמו היכולת להסתגל לשינויים, לקבל החלטות ולקום אחרי נפילות.
'לגדל' זה לעודד אותו להביט בעולם בסקרנות ולא בחשש, וללמד אותו להיות קשוב לרגשות שלו ואמפתי לסביבה. כשחושבים על זה, אלו כל אותם כישורים שהיום אני מבינה איזה מקום מרכזי הם יקחו בחוויות היומיומיות שלהם כאנשים בוגרים. אני מביטה סביבי בקשב ורואה עם אילו התמודדויות אנשים מתמודדים, ואיזה כוח פנימי היה מסייע להם עכשיו – ואלו בדיוק הדברים שהייתי רוצה לשים לילדים שלי בתיק.
לגדל ילד זה להפנים כבר היום שכל היכולות האלה לא נולדות בגיל 28, הן מתחילות עכשיו והן דורשות התנסות ותרגול, ומגרש האימונים הוא הבית (נחשו מי המאמנים?)
אני קוראת לזה: לשים על העיניים משקפי מולטיפוקל, גם לקרוב וגם לרחוק. גם לראות אותה כפי שהיא היום בת שש ולקבל את הדברים שעדין 'גדולים עליה', אבל גם לראות אותה בת 36 ולשאול את עצמי האם מה שאני עושה עכשיו מכוון אותה לכיוון מיטיב.
ובמסע ההתפתחות הזה אני צועדת איתם יחד. פעם אני מלפנים, פעם אני לצד ויש פעמים שאני צריכה רק להיות שם מאחור ברקע, ולשים פלסטר על הברך או על הלב כשיצטרכו. לא לחינם אנחנו אומרים בעברית שאנחנו 'מטפלים ב-', אבל 'מגדלים את'. בשפת הקודש המילה 'את' פרושה 'יחד עם'. כשאני מגדלת את הילד שלי אני עושה פה משהו יחד איתו ולא פועלת עליו. אני לא רוצה אילוף.
אז איך מגדלים ילד? מה זה אומר בתכל'ס? ואיך בדיוק אנחנו אמורים לעשות את זה בשנים הראשונות, כשכל הקשב והכוחות שלנו הולכים לטיפול היומיומי?
בפוסטים הבאים ניכנס לזה יותר לעומק, ונראה שאפילו ללמד תינוק בן שמונה חודשים להירדם או ללוות פעוט בתהליך רכישת השליטה בצרכים (גמילה מחיתולים), אפשר לעשות בצורה מגדלת.
לעת עתה, בואו נשאר עם המחשבה. נבשל את זה קצת.
כשהם בגיל הרך, במקרה הטוב אנחנו 90% מהזמן מטפלים בהם, ו-10% עוצרים לחשוב איך לגדל אותם. ועם זאת, כל דקה כזו יקרה. היא נותנת את הטון לכל יתר הזמן. זה מה שעושה את ההבדל. וזה מה שסוניה לימדה אותי.
כי לגדול זה לא רק עניין פיזי של אורך וכמות, זה גם עניין של שינוי מהותי ואיכותי של הבנה של עצמי ושל העולם, ולגדל ילד זו הזכות לקחת חלק משמעותי בתהליך המופלא הזה, שבו אנו רואים איך נוצר אדם מול עינינו, כל יום עוד קצת.
אני קולטת פתאום שעיקר העצבים היום-יומיים נובעים מזה שכאמא אני אולי רוצה שהם פשוט יעשו מה שאני אומרת,
אבל להגיד לכם את האמת, עמוק בפנים אני רוצה הרבה יותר מזה.
אני רוצה שהם יגדלו.
הפוסט מוקדש לך באהבה וגעגועים
